גז"ד למאבטחת שהורשעה בהריגה

הנאשמת נותנת את הדין בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין בשל כך שביום  24.2.06 גרמה, ביריית אקדח שלא כדין, למותו של יעקב פרדז'ב ז"ל (להלן: " המנוח").

עקרי הנסיבות

הנאשמת, רווקה כבת 27, ילידת קזחסטן, עלתה לארץ עם הוריה המאמצים בשנת 2001. היא סיימה לימודים תיכוניים בקזחסטן והחלה שם בלימודי הוראה. בארץ שירתה שירות חובה מלא בצה"ל ולאחריו החלה לעבוד כמאבטחת. מכוח תפקידה החזיקה, ברישיון, באקדח שקיבלה מחברת האבטחה שהעסיקה אותה.

 ביום 23.2.06, לאחר סיום יום העבודה, הגיעה הנאשמת סמוך לשעה 20:00 למסעדת "בוכרה היפה" בתל אביב לחגוג בחברת ידידים מסיבת יום הולדת של אחד הידידים. היא נשאה עמה  בתיקה  את האקדח ובו מחסנית הכוללת 12 כדורים במצב 'הכנס'. סמוך לשעה 01:30, בתום המסיבה - שכללה שתייה של משקאות אלכוהוליים  (הנאשמת שתתה מספר כוסיות וודקה) - יצאו הנאשמת וחבריה אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה במקום סמוך.  הנאשמת החליפה עם המנוח דברים אודות האקדח שברשותה. בהקשר לחילופי הדברים ובכוונה להראות למנוח כי ביכולתה לירות באקדח, שלפה הנאשמת את האקדח הטעון מתיקה, דרכה אותו, כיוונה אותו  לעבר ראשו של המנוח וממרחק של 1-½1 מ' ירתה  כדור אחד שחדר למצחו של המנוח  וגרם למותו. בין הנוכחים במקום נמצאה גם בת זוגו של המנוח שהייתה בחודשי הריון מתקדמים (בינתיים נולד פרי בטנה וכתוצאה מן הירי נותרה בת הזוג אלמנה ושני ילדי המנוח, לרבות הרך הנולד - יתומים מאב).

הנאשמת הייתה מודעת לכל הפעולות הכרוכות בירי שביצעה זולת לכך שנשקה היה טעון במחסנית ובה כדורים. חוסר המודעות לנסיבה האמורה היה תוצאה של "קהות חושים" בשל שתיית כמות ניכרת של וודקה. עובר לירי ביקש אחד הנוכחים במקום מן הנאשמת להוריד את הקדח אך היא לא שעתה לדבריו.

תסקיר שירות המבחן

שירות המבחן קיים ומקיים קשר רציף עם הנאשמת מאז מעצרה בעקבות התקרית דנן. קוימו עשרות רבות של פגישות.  קצינת המבחן  ציינה כי הנאשמת נוטלת אחריות מלאה לביצוע העבירה ומבטאת הבנה מלאה לבעייתיות שבפעולות שנקטה קודם לירי הקטלני. מאז ההתרחשות נתונה הנאשמת במצוקה רבה; היא מגלה כאב רב וחרטה כנה. במהלך הקשר עם השירות עלו תכנים קשים של אובדן, קושי, חרטה ובהלה, סיוטים והימנעות. ההתרחשות הטראגית הציפה מחדש טראומות מוקדמות מסוימות בעקבות התרחשויות שהנאשמת הייתה להן קורבן בעבר (אינני רואה לפרטן כדי לשמור על צנעת הפרט). קצינת המבחן הדגישה את הצורך בהתייחסות טיפולית לנאשמת אפילו במסגרת הטיפול הסוציאלי בשירות בתי הסוהר.

קצינת המבחן הביעה חשש שנוכח העובדה שלאורך השנים נקטה הנאשמת "התנהגויות מרצות וצייתניות תוך קבלת סמכות שהופנתה אליה" היא עלולה, במקרה של מאסר ממושך "לפתח דפוסי התנהגות מרצים כלפי דמויות סמכותיות וחזקות תוך גיבוש מאפיינים עברייניים כדרך לשרוד במסגרת הכלא". על כן הציע השירות כי ייגזר לנאשמת עונש מאסר "שיאפשר לה , בצד לקיחת אחריות לכפר על עבירתה" אך עונש המאסר לא יהיה ממושך ובכך יובאו בחשבון נתוני האישיות של הנאשמת וסיכויי השיקום שלה.

טיעוני התביעה

התביעה גורסת שיש לגזור לנאשמת עונש מאסר ממשי לתקופה משמעותית. השקפתה נשענת בראש ובראשונה על תוצאותיו החמורות של מעשה העבירה. ניתק פתיל חייו של אדם צעיר, אב לילדים שעתידו לפניו. הנאשמת גרמה את מותו בהתנהגות פזיזה שמבחינת האינטרס הציבורי להגנה על חיי אדם,  אין לעבור עליה לסדר היום. ברור שהתוצאות הן טראגיות גם מבחינתה של הנאשמת. קיפוח חייו של ידיד וגרימת השלכות חמורות לאלמנתו וילדיו הנמנים אף הם עם חוג המכרים הקרוב של הנאשמת, מכים ויכו עוד זמן רב על מצפונה של הנאשמת. שירות המבחן איתר אצל הנאשמת תופעה של "הצפה רגשית" בשל התוצאות הטראגיות של העבירה. הסביבה החברתית של הנאשמת שרובה ככולה הייתה עדה להתרחשות, מגלה אמפתיה רבה לנאשמת וסבלה. במידה מסוימת ניתן לראות בכך כסליחת משפחת הקורבן לנאשמת. אלא שהתביעה סבורה שהתחשבות של ממש באלה תהיה בגדר סלחנות שאינה במקומה ואשר עלולה להסתכם בעתיד בקורבנות חינם אחרים (מידי אנשים אחרים שלא ישימו רסן להתנהגות פזיזה שתוצאותיה הרות גורל).

לשם הדרכה בעניין מידת העונש הצביעה התובעת על שני גזרי דין.  גזר הדין האחד - נחשב בעיניה כ"רף תחתון" לענישה -  ניתן במסגרת פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים ובו נגזרו 4 שנות מאסר בפועל לחייל אשר אגב "משחק בנשק" ירה והרג חבר מחבריו שבא לבקרו בביתו (ע/105/94 רב"ט אילן קורסיה נ' התובע הצבאי הראשי). השני - נחשב בעיני התובעת כ"רף עליון" לענישה - ניתן במסגרת הסדר טיעון בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב ובו נגזרו 10 שנות מאסר בפועל לאדם אשר אגב "משחק בנשק" ירה והרג ידידה מידידותיו [ת.פ (ת"א) 1058/01 מ"י נ' אברהם ליבו]. עונשה של הנאשמת, לסברת התביעה, צריך להיגזר בין "[ה]רף [ה]תחתון" ל"רף [ה]עליון".

טיעוני ההגנה

הסנגור אינו מתעלם מחומרת העבירה ומתוצאותיה הטראגיות ואף טוען, משמה של הנאשמת, שראוי לגזור את עונשה למאסר בפועל. עונש כזה עשוי למרק, במידה מסוימת את מצפונה של הנאשמת, שחשה בעצמה צורך לבוא על עונשה. אולם הסנגור חולק על טיעוני התביעה לעניין משכו של עונש המאסר הראוי. הוא סבור שיש לאמץ את המלצת שירות המבחן אשר משך כשנתיים וחצי מקיים קשר סדיר עם הנאשמת. במסגרת 100 מפגשים ויותר עמד שירות המבחן על טיבה של הנאשמת ותגובותיה בעקבות מעשה העבירה ובמיוחד על ההשלכות העלולות לנבוע מכליאתה לתקופה ארוכה. הסנגור סבור שנוכח הבחינה וההתרשמות המעמיקה של השירות מן הנאשמת יש ליתן משקל רב לחוות דעת שירות המבחן בעניין המיוחד הזה.

להשקפת הסנגור אין מקום ליצירה  מדדי ענישה מכלילים. עונש צריך להיגזר (תרתי משמע) לכל פרט לפי נסיבותיו ונסיבות העבירה שביצע. לפיכך אין מקום להשוואה בין העניין דידן לבין הנסיבות שברקע שני פסקי הדין שהתביעה הציגה. שם, נדונו מקרים ברורים של "משחק בנשק" שהיה מכוון ושנעשה מתוך מודעות לסיכוניו ולסכנותיו. מה שאין כן בענייננו שבו התגלגלו הדברים לכדי ירי בלי תכנון וכתוצאה מ"קהות חושים" של שני המעורבים שהיו תחת השפעת אלכוהול. בנסיבות כאלה אין ערך הרתעתי לענישה מחמירה .

הסנגור ציין מצדו שני  פסקי דין העשויים להנחות בהקשר לעונש הראוי. פס"ד אחד של בית המשפט המחוזי שעניינו עבירת הריגה בעקבות "משחק בנשק" שניהלו שני מאבטחים בניסיון לגלות מי מביניהם הוא "השולף המהיר". אחרי שני ניסיונות "שלף" הנאשם אקדח שהתברר להיות טעון מחסנית מלאת כדורים. הוא דרך וירה והרג את חברו. עונשו נגזר ל-3 שנות מאסר בפועל [ת.פ (ת"א) 40370/05 מ"י נ' חייפץ]. פסק הדין השני הוא משל בית המשפט העליון שבו נדחה ערעור של מאבטח בסניף בנק שירה והרג אדם שהתעקש לנסות ולהיכנס לסניף לאחר שעת סגירתו. המאבטח נידון לשנתיים מאסר בפועל ובית המשפט העליון ציין בפסק הדין שבעונש זה יש לראות איזון ראוי בין חומרת העבירה על תוצאתה הקשה לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם והמלצתו החיובית החזקה של שירות המבחן [ע"פ 6454/03 טדסה נ' מ"י).

לפי השקפת הסנגור העונש הראוי לנאשמת צריך להיות כ-18 חודשי מאסר בפועל.

מן הראוי לציין את דברי הנאשמת במסגרת הרשות לומר "מילה אחרונה". היא ציינה שביקשה להביע התנצלות באוזני משפחת המנוח אך איש מהם לא נכח באולם בבית המשפט. הנאשמת הוסיפה, בראש מורכן ובגוף רועד, כי אינה מרחמת על עצמה;  היא ראויה לעונש.

דיון

אין מי שטוען שהנאשמת חפצה במות המנוח. להיפך, מותו גרם לה התייסרות גדולה. ניכרים בה אפיוני מצוקה בתר משברית (פוסט-טראומטית). אולם הנאשמת נותנת את הדין בעבירת הריגה שהמרכיב ה"נפשי" שלה מסווג כ"מחשבה פלילית" המבוססת על "פזיזות".  זו, אם כן, התנהגות מודעת שחומרה רבה נודעת לה בשל תוצאתה הקטלנית, גם אם ההתנהגות נעדרה רצון וחפץ להשיג את התוצאה הקשה.